מדי פעם מתפרסמים בציבור כמה מקרים ש…איך נאמר?… לא ממש מחמיאים – או יותר נכון, ממש לא מחמיאים – לציבור החרדי בכל מה שקשור להתנהגותם. הפרסומים נעשו כמובן בתקשורת החילוניות והדתילונית בעוד התקשורת החרדית שומרת על דממת אלחוט. "מה? אצלנו יש בבעיות?… לא שמענו…" נכון. אני מסכים. אין שום טעם בלדבר בחוץ על חייהם הפרטיים של בודדים בחברה החרדית אבל כן יש טעם גדול מאוד לכתוב על חולה חינוכית רעה שהולכת ומתפשטת במימדים מדאיגים וזו תופעת החרדים הקתוליים. בתחילה עיוותה חולה זו רק את עבודת השם שלהם, כעת –מסתבר- ניפצה לרסיסים את שרידי צורת האדם שעוד נותרו בהם והפכה אותם למסוכנים לעצמם ולסביבתם.

בחרתי לפרסם מאמר זה דווקא בתקשורת האלקטרונית מפני שרוב הנצרכים לו נמצאים בשלבי התדרדרות בדמות הליכה ברחוב בשעת לילה מאוחרת מבניין לבניין ע"מ 'לתפוס' קליטה אלחוטית… כולי תפילה שיתפסו מאמר זה, בטרם יהיה מאוחר…

אז איך זה קורה?… איך קורה שאדם הגדל באוהלה של תורה, שומע שיחות מוסר השכם והערב, ספון רוב הזמן בבית המדרש או בשטיבל המקומי, מטהר את עצמו במקווה בכל יום ומקדש את עצמו בלימוד התורה ובמקום להיות המאושר באדם הופך אט אט למריר, עצבני, מבולבל ומתוסבך עם עצמו, עם אלוקיו, עם משפחתו הקרובה ועם ילדיו. איך זה קורה?..

הסכיתו לתיאור הבא:

יענק'ל הוא ישיבה בוחער שספג הרבה מוסר בחייו. מחנכיו ציירו בפניו את דמות האדם השלם – אליה הוא שואף להידמות בכל מאודו. הוא חונך כי האדם השלם הוא זה המצליח להתנזר מכל תאוות העולם הזה ולקדש את עצמו באור גדול, אור של מלאכים. הוא אינו מסור ביד יצרו לשום אכילת תאווה, לשום מראה אסור, לאף מודרנה. כל התעניינותו היא אך ורק בדברי תורה. יענק'ל שהיה מוקסם מדמות היהודי האידיאלי החל לפתח תמונת חיים בה העולם מתחלק לשניים: צד הטוב וצד הרע. הצד הטוב, הוא זה הנמשך לעבודת ה'. ואילו הצד הרע הוא כל המפריעים לקיום התורה.

הכל היה טוב ויפה עד גיל 13 אבל אז לפתע החלו לצוץ כל מיני כוחות רוע בנפשו. ערב אחד כשחזר הביתה מהת"ת, עבר ליד פיצרייה ולפתע הרגיש תאווה עצומה לאכול מן המגש החם שהונח אחר כבוד בווטרינת הזכוכית שלצד המוכר המיוזע שעמד שם. יענק'ל התחיל להרגיש רע…  "יש בי רֶשע! זה אסון!!!" יענק'ל החליט להילחם. הוא לא יפסיד ליצר, הוא ידכא את התאווה הזו. "הפיצות האלה… מיועדות לאנשים בהמיים.. לאנשים שכל כולם מונחים בגשמיות, אני בכלל לא נמשך לזה, זה סתם יצר הרע, אני עוד אדכא את כל כוחות הרֶשע שבּי. וחוץ מזה, זה בכלל לא טעים כמו שזה נראה" – כך היה משכנע את עצמו בכל פעם שהיה מרגיש תאווה למאכל תענוגות. אך בעוד יענק'ל מתוסכל מהנטייה הרעה שמקננת בו לפתע צצו כוחות רשע נוספים בנפשו, ארסיים הרבה יותר. הרהורים לא כשרים החלו להופיע במוחו בעת התפילה והלימוד…. זה כבר היה למעלה מיכולתו. "אני רשע מרושע. כל חבריי בישיבה קדושים וטהורים ורק אני מלוכלך, מטונף, עסוק כל העת במחשבות איסור – טמא שכמוני!" אבל יענק'ל לא התייאש. לא איש מלחמות שכמוהו יוותר. "אני מכריז מלחמה על כוחות הרשע שבי, אעקור כל שורש שטני בנפשי ואתנזר מכל מה שקשור לדברים האלו, זוהי מלחמה בשטן בכבודו ובעצמו – ואני אנצח! יום יבוא ואצליח לדכא כל רגש של משיכה לצד הרע ואז ממילא הוא לא יהיה קיים. הרחוב מלא במפריעים שברא השטן ולא נותנים מנוחה למי שבסך הכל רוצה לעבוד את ה'. אבל אל דאגה בסוף עוד אצליח לכבות את אש התאווה עד להבתה האחרונה" כך שינן לעצמו בכל עת.

אבל זה לא קרה… ככל שניסה לעקור את הנטיות כך הן הלכו והתגברו, הלכו ותסכלו אותו עד שאט אט הפך לאדם מבולבל, עצבני, ממורמר, מסוכסך עם עצמו ומלא בדימוי עצמי שלילי בנוסח של "אני רשע, מטונף, כישלון טוטאלי!"

יכולתי להמשיך בתיאורים חיים על מסכנותו של יענק'ל לאורך השנים, על יחסיו הגרועים עם רעייתו,  על הרגלי האכילה הגרועים שאימץ לעצמו בהיותו תחת הנסיונות לדיכוי תאוות האכילה ועל יחסיו הקלוקלים עם החברה, היות ועם השנים התרגל לחשוב עליהם שהם – בני האדם 'הרגילים' – נחותים הם ממנו שנות דור, עסוקים בדברים כ"כ פעוטים כמו לנהל חיים עם אשה, ילדים, מסיבות הפתעה וטיולי קיץ פרועים. אפילו התפילות שלו הפכו לסיוט היות וכל התפילה היה עסוק בלחשוב איך לא לחשוב מחשבות זרות דבר שהביא אותו לנדנודי גוף והטיות ראש בקצב של 120 סיבובים לדקה בתפילת שמונה עשרה…אבל כנראה שאין צורך בכך. מה שחשוב הוא סוף הסיפור: סוף דבר יענק'ל הרגיש שכוחותיו אינם עומדים לו יותר ושכנראה נטיות הגוף חזקות ממנו ולכן יום אחד כבר התעייף, התעייף מהכל. ביום (לא) בהיר אחד קם ועזב את ה-כ-ל! לא חומרות, לא הנהגות ולא הידורים  – פשוט הכל!!!

עצוב…

האם היה ניתן למנוע זאת? האם היה ניתן למנוע תופעה מדאיגה זו בה הולכים ומתרבים המקרים (המתפרסמים) על אלו שחצו את הקווים מהמחנה?… יש שעזבו בריש גלי ויש (והם רבים מאוד) שעזבו הכל בליבם פנימה, אך בחיצוניותם כולם אומרים כבוד…

למרבה המזל, התשובה היא כן. ניתן היה למנוע! הכיצד?

הסכיתו לתיאור הבא:

שעת בין הערביים, תלמידי הישיבה הקטנה סיימו את ה'סדר' והתכוננו לשיחתו השבועית של המשגיח שליט"א, שיהיה ידוע בשיחותיו המרתקות, המתוקות מדבש. ישובים היו זה לצד זה בחליפות ומגבעות כיאה  לבני חמד השוהים שעה אחת לפני תפילת ערבית בהכנה של ממש. דממה תלתה בביהמ"ד עת פתח המשגיח את פיו ואמר:

"נאמר בתורה: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו. פירוש הדבר הוא כי ה' הוא זה שברא את כל העולמות כולם ומלבדו אין שום כוח בעולם. הוי אומר שגם את הדברים אשר נחשבים במבט ראשון כ'מפריעים' בעבודת השם – גם אותם הוא ברא! את כל מאכלי התאווה, את כל משיכותיו הטבעיות של הגוף, גם את האטרקציות ביישובי הצפון – הוא ברא! ונשאלת השאלה, למה?.. וכי לא היה עדיף שיברא עולם ללא מפריעים? הלוא העולם היה נראה הרבה יותר טוב אם היה בו רק לחם (ולא פיצות, גלידות, ממתקים וחטיפים), אם היה בו רק סוג לבוש אחד (בלי חידושי קולקציות מודרניות חדשים לבקרים)

מה זאת עשה ה' לנו?.. מדוע ברא את עולמו כ"כ מפתה ומושך? האם לא מספיק קשה לעבוד את ה' גם בלי כל המפריעים הנ"ל?.. התשובה – תלמידים יקרים – נמצאת בפסוק בספר ישעיה. נאמר:  כל הנברא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. אתם שומעים תלמידים? כל הנברא – בשמי! את הכל הוא ברא! ואין דבר אחד שנברא שלא לצורך, השאלה היא כיצד משתמשים בו וכמה משתמשים בו, אבל את הכל הוא ברא! הולך לו בחור ברחוב ר"ע בבני ברק, והוא רעב מאוד, עובר ליד פיצרייה ומרגיש פיתוי עז לאכול, אך מצד שני אינו רוצה לתת דרור לתאוות האכילה שלא. שלא ינסה לדכא את יצר האכילה, שלא ינסה להתכחש לו, אלא יעמוד מול מגש הפיצה החם ויאמר "ריבונו של עולם, מאכל טעים בראת. חושק אני בו מאוד, אלא שאיני רוצה להפוך לאדם מגושם. מצד שני יודע אני בעצמי שקשה עליי מצווה אחת הקשורה באכילה, והיא מצוות מלווה מלכה. במוצ"ש הבטן תמיד עמוסה ואיני יכול להכניס גפרור… על-כן מתחייב אני בזאת להגיע לכאן במוצאי שבת הקרובה ולרכוש פיצה ע"מ שתסייע לי לאכול סעודה חשובה זו בחשק רב. הנה, פיצה שנהפכה בן רגע מ'מאכל תאווה מגושם' לכלי מהודר לעבודת ה' המזכה לקום בתחיית המתים! פיצה – מחייה מתים, לא יאומן!!!"

המשיך המשגיח ואמר: "בחור מרגיש שיש לו משיכה לבגדי יוקרה. אט אט הוא חש כי הלבוש תופס אצלו יותר מידי מקום בחיים. כל ה'סדר' הוא מתכנן את הרכישה הבאה שלו, שהפעם תהיה חגורה מבית פיי'ר קרדן. שלא ינסה לדכא את הנטייה לאסתטיקה שקיימת בו. אלא יפתח שו"ע  וילמד את הלכות כבוד השבת, שם יגלה כי יש מצווה כזו שנקראת 'להתלבש יפה'. יכין לעצמו מלתחות יוקרה, ויכוון ללבשם לכבוד שבת ויום טוב. כל שבת בגד אחר, כל שבת כיפה חדשה, כל שבת שעון יוקרה שונה. הוא מתלבש יוקרה – וזוכה בה לעולם הבא. במשך שאר ימות החול הוא אינו עסוק בזה, אינו מתפתה ללבוש יוקרה ביום רביעי שהרי אם ילבש – יאבד עולם ומלואו. וכך נפשו רגועה ושלווה ומאידך נטייתו לאסתטיקה נשמרת שהרי האלוקים בראה."

ואז זקף המשגיח את עיניו וכשאור יקרות עוטף את פניו הכריז בקול צלול וחד: "הנסיון לדכא תכונות מולדות כמו תאוות אכילה, ביגוד, ראייה וכדו' הוא נסיון להילחם במי שאמר והיה העולם!!! זו היא הכרזה כלפי שמיא 'ריבונו של עולם, לא טוב בראת את עולמך! אני חולק עליך! אני מתמרד לך, אני הייתי בורא את זה טוב ממך!!!' ואז הישיר המשגיח את מבטו ואמר "כך נוהגים הקתולים! אנשי הדת שלהם סוברים כי האדם נברא מלא בכוחות רשע כגון תאוות, כעסים, קנאה שנאה ותחרות – ואילו תפקידו בעולם הוא לדכא ולדכא ולדכא את כל אותם כוחות. זוהי כפירה!!!"

לפתע נשתתק המשגיח ודמעות החלו זוגות מעיניו. בקול חלוש ענה ואמר "אנא אחיי אל נא תהיו חרדים קתולים!"

בשולי הדברים:

"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן…אפרוש מהן ביותר…עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה… גם זה דרך רעה ואסור לילך בה" (רמב"ם הל' דעות פ"ג ה"א)